על פי ההגדרה, התפלת מים היא פעולה אשר ביכולתה להפוך מים מלוחים כדוגמת מי ים למים ראויים לשתייה. התהליך עצמו מתבצע כאשר חומרים המומסים במים כגון מינרלים שונים ומלח מופרדים מהמים עצמם. לכן, בסופו של התהליך מתקבלים מים מתוקים.

המים המתקבלים מתהליך ההתפלה כוללים הרבה פחות אבנית, ולכן הם נחשבים למים קשים פחות. כאן יש לציין שאין באבנית עצמה על מנת לפגוע בבריאות או להביא ליצירת אבנים בכליות… למעשה מים הכוללים יוני סידן ומגנזיום נחשבים למים "בריאים" יותר על פי ארגון הבריאות העולמי מכיוון שהם מכילים חלק מהצריכה היומית המומלצת של מינרלים אלו.

מצד שני, מחקרים שנעשו בארץ חשפו כי מי שמקבל את מרבית מי השתייה שלו ממתקני ההתפלה אשר ריכוז היוד בהם קטן יותר, חשוף למחסור ביוד אשר עלול להשפיע על בלוטת התריס.

מתקני התפלת מים בישראל

בישראל ישנם ארבעה מתקני התפלה פעילים להתפלת מי ים בסך הכול : באשקלון, בפלמחים, בחדרה, בנחל שורק. שני מתקנים נוספים באשדוד והגליל המערבי נמצאים בתהליכי הקמה. ארבעת המתקנים הקיימים מספקים כמחצית ממי השתייה. המתקן בשורק מתהדר בתואר מתקן ההתפלה הגדול בעולם וביכולתו לספק 150 מל"מקש (מיליוני מטרים מעוקבים בשנה). כמו כן, המתקן בפלמחים הכפיל את גודלו באוגוסט 2013 וכיום הוא יכול לספק 90 מלמ"קש.

המתקנים באשקלון ובחדרה יכולים לספק 120 ו-  145  מלמק"ש בהתאמה.

מתקן התפלה - פלמחים ישראל

מבט פנימי על מתקן ההתפלה בפלמחים

בנוסף לארבעת המתקנים האלו, ישנם גם מספר מתקנים התפלת מים למים מליחים שרמת המליחות שלהם פחותה מזו של מי ים. בין המתקנים האלו ניתן למנות את המתקן באילת שמספק את מי השתייה אל העיר הדרומית. מתקן זה פועל באמצעות שיטת האוסמוזה ההפוכה המוכרת גם ממתקני מים ביתיים.

בסך הכול, נכון ל-2014, מספקים יחדיו ארבעת מתקני ההתפלה הגדולים כ-570 מלמק"ש. מדובר בתפוקה קרובה מאוד ליעד אותו קבעה הממשלה לטווח המידי (כ-600 מלמק"ש), כאשר היעד לשנת 2020 הוא כ-750 מלמק"ש. כאשר יעדים אלו יושגו, תפחת הפגיעה במי התהום ובכינרת.

אם לוקחים בחשבון שסך כל צריכת המים בישראל עמדה על על 800 מלמק"ש, הרי שכבר היום מספקים מתקני ההתפלה השונים יותר ממחצית מן הצריכה.

התמונה המלאה מורכבת יותר

עד כאן תיארנו את מתקני ההתפלה מבחינה טכנית, אך חשוב לדעת שרשות המים בישראל רשאית לשלם מחיר מופחת על מים מותפלים שאינה מנצלת (התשלום הוא רק עבור מרכיב ההון של הקמת המתקנים) או לדרוש את הפעלת המתקנים בהיקפים קטנים יותר, וזה אכן מה שקורה בשנים האחרונות הברוכות בגשמים.

בהקשר הזה, הנזק הוא כפול ואפילו משולש, גם בגלל חוסר הניצול המלא של המתקנים, אבל גם בגלל שמחירי המים לצרכן הסופי ואפילו לחקלאים לא יורדים ולמעשה ממשיכים במגמת עליה מתונה מתחילת העשור הנוכחי. כמו כן, היזמים אשר הקימו את מתקני ההתפלה למעשה מפסידים כסף.

ברשות עצמה תולים את האשמה בחוסר היכולת לחזות את כמויות הגשמים הגדולות של השנים האחרונות ואף טוענים שעד סוף העשור הנוכחי (2020) צפויות לנו גם שנים שחונות . לדבריהם, במצב עניינים שכזה, עדיף להמשיך ולשאוב מים מהמקורות הטבעיים כגון מי התהום והכינרת על פני קניית המים המותפלים במחיר יקר מאוד. בנוסף לזאת, החקלאים עצמם אינם מנצלים בלאו הכי את כל הכמות המסופקת להם בשנה של מים שפירים.